הבלוג שלי

תמיד כתבתי.

אמא שלי מספרת שהגננת הייתה צוחקת איתה ש"לטלי יש תמיד פנקסים בכיסים".

הכתיבה תמיד הייתה מרחב מוגן ובטוח בשבילי לשתף בכנות ראדיקאלית אותי,

המקום היחיד שאני מרגישה שאני יכולה להיות אני, לבטא את עצמי במלואי.

זה ריפוי בשבילי. הכתיבה היא הכלי שלי לעיבוד,
דרך הכתיבה הדברים מתבהרים לי והשקט חוזר.

אני כותבת על חוויות חיים, על רגשות, על תובנות, על כאבים, על בלבול.

וגם אני כותבת כל מיני תובנות/תהיות/הבנות שיש לי בדרך הזו של חקירת הייקום והחיים האלה ואני בתוכם.

אני צועדת בדרך הזו של מודעות מאז שאני זוכרת אותי,
והרבה פעמים כשמשהו מרגיש לי "אמת" אני כותבת. 
כדי להזכיר לעצמי.
כי כבר הבנתי שגם כשאני באמת מבינה משהו, הרבה פעמים הוא חומק ממני ונשכח בחווית היומיום.
אז אני כותבת כדי לזכור ולהנכיח.

 

אז יש לי מלאאא מחברות מגיל היסודי עד היום.

וכבר כמה שנים שאני מרגישה שבא לי לשתף, לפרסם וחששתי.

חששתי מביקורת, שזה לא מספיק טוב, ממה אמא שלי תגיד, ממה דודה מירה תחשוב.

המון זמן שאלתי את עצמי "למה?" למה לא מספיק לי לכתוב לעצמי. מה העניין בלרצות להוציא את זה החוצה?

האם זה רצון לקבלת תשומת לב?, הערכה?, הכרה?
האם זה רק אגו. רצון לקבלת ערך? תשומת לב, הכרה...

 

ואני די בטוחה שיש בי חלק שרוצה גם את זה. 

אבל יש בי גם את הרצון לחלוק את הידע, את הדברים שלמדתי על בשרי, כדי שאולי זה יוכל להיטיב.

וגם לנרמל ולחשוף את החיים האלה, כפי שהם. גם וגם. רחוקים מפלאקט של שלמות ושלמים מעצם היותם.

 

אבל הרצון הזה לא משתחרר.

ואני כבר כמה שנים שומעת בתוכי את המסר "לצאת לאור" 

אז הנה אני. 

הכי חשופה

קופצת למים.