מחשבות על ריצוי

ריצוי הוא אחד מהשיעורים הגדולים של חיי, הרבה כבר נכתב על ריצוי ועל אנשים עם נטייה לריצוי,  אני חושבת שדי ברור המחיר שאנשים מרצים משלמים, אצלי זה התבטא בעיקר ב: 

• ביטול עצמי –אני לא רואה את עצמי ושמה אותי ואת הצרכים שלי בסוף סדרי העדיפויות. בסופו של דבר זה גורם להתרחקות מהרצונות האותנטיים עד כדי מצב שבו אנחנו לא יודעים בכלל מה אנחנו רוצים/חושבים/מרגישים. 

• ערך עצמי שתלוי באחר. אצלי זה גם התבטא בפרפקציוניזם וחוסר יכולת לקבל ביקורת. 

• קושי להראות חולשה ולבקש עזרה. 

• קושי בלומר "לא", לאכזב. 

הביטוי הרגשי של זה היה מרמור, תסכול, כעס. ולאורך זמן עייפות וייאוש. 

לאחרונה הבנתי שני דברים נוספים על ריצוי: 

1.תמיד כשחשבתי על האדם השני במשוואה, זה שאותו מרצים, הייתי בטוחה שהוא רק "מרוויח" מהסיטואציה. מה רע להיות זה שהאנרגיה מופנית ללרצות אותו ואת הצרכים והרצונות שלו.. לאחרונה הבנתי שזה לא מדויק. האדם השני במשוואה בעצם נמצא בקשר מאד לא אותנטי,  אינטימיות דורשת פגיעות וחשיפה של מי שאני באמת, כולל החלקים הלא "נוחים" שלי.  כשמרצים, הצד השני פוגש דמות מותאמת אישית, לא אדם אמיתי. תכלס אני לא הייתי רוצה שירצו אותי. 

2.שאסטרטגיה של ריצוי היא בעצם צורך אגואיסטי (בראש שלי זה נתפס כאלטרואיסטי - מה יותר מביטול הצרכים שלי למען האחר?), אני עושה מניפולציה כדי שהאחר יאהב/יאשר/יקבל/יעריך אותי. זה ממש לא למענו, זה לגמרי למעני.  

תכלס עוד 2 סיבות מצוינות לשחרר את האסטרטגיה הזו.