מדיטציה

רומן ארוך..

כשהייתי בת 20 הלכתי ללמוד מדיטציה, זו הייתה מדיטציה טרנסצנדנטלית וזו הייתה חוויה משנת חיים.

המדיטציה הזו בבסיסה בנויה על חזרה על מנטרה ותרגול פעמיים ביום במשך 20 דקות.

זוכרת את המורה גד תיק אומר לנו שאין צורך באמונה, רק תרגול.

אמא שלי כמובן דאגה שאני מצטרפת לכת..

זה היה מדהים, מאד לא בקטע רוחני, פרקיטקה.

בשלב הראשון זה היה פשוט נעים,

אח"כ ראיתי שינויים שקרו מעצמם, כמו צורך לישון בלילה לא יותר מ 5 שעות,

הרגשתי רגועה, מפוקסת, נוכחת ושקטה. אבל גם הרבה יותר יצירתית ויעילה.

תרגלתי באדיקות ובהתמדה כמו שאני יודעת ובסופו של דבר הייתי מתיישבת והמנטרה הייתה כמו מין מפתח למקום הזה, השקט, הנוכח.

במשך השנים פגשתי עוד עשרות סוגים של תרגול מדיטציה (אקטיבית של אושו, יומיניברסיטי, ויפאסנה, מיינדפולנס....) אבל תמיד חזרתי אליה, היא הייתה הדרך שלי.

בעשור הקרקוע שלי (שעוד ידובר בו רבות) לא הצלחתי להתמיד בתרגול,

הרגשתי מאד מתוסכלת, יודעת שיש לי כלי מדהים שלא דורש יותר מדי זמן או השקעה והתמורה ממנו היא אינסופית..

אבל הייתי כל כך בעשייה, עם הילדים והבניה של הבית והמתחם, שכל פעם האמונה שזה רק עובד עם התמדה וחייבים פעמיים ביום 20 דקות, שיתקה אותי – עוד "צריך" למציאות שהיא כולה "אין לי זמן לנשום".

והמחשבה על עוד התחייבות גרמה לי לא למדוט.

באיזשהו שלב הרגשתי את הצורך לחזור להתחבר למקום הזה, זה נבע מתהליך שלם של בקשה פנימית לחזור ליותר נוכחות ומודעות ובשבילי גם "לזכור את הקסם" כי בשבילי הbeing  הוא זה שנותן את הטעם.

אבל שוב לא יכולתי להביא את עצמי למחויבות היומיומית הזו.

ואז ערב אחד ישבתי במתחם, על הספסל ליד הנוף, האזנתי למוזיקה באוזניות, כל הוואדי המהמם הזה מול העיניים שלי.. עצמתי עיניים ובערך דקה אחרי זה מצאתי אותי באותה נקודה של המדיטציה.

זו הייתה הפתעה

זה היה עונג

וזה היה שחרור

ושמחתי כל כך

והבנתי שזו הוויה ולא טכניקה

ואני יכולה להגיע לזה במיליון דרכים

ושאפילו 5 דקות של נוכחות שקטה יכולות להביא כל כך הרבה ריפוי ושקט.