הסיפור שלי... הדרך שלי במסע למודעות
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת אותי מתבוננת על העולם, על המשפחה שלי...מרגישה בתוכי שכולם מפספסים פה משהו סופר משמעותי, יודעת שיש יותר מזה, שזה לא יכול להיות שאלו החיים. שזו המהות, שזו המשמעות. שהם מפספסים משהו....זה לא יכול להיות שזה רק זה. לא יכול להיות שהדבר הפלאי הזה שנקרא "בן אדם" נועד לחיות חיים של סבל, אי נוחות וסוג של "עבדות" וחוסר משמעות.
ושם התחיל החיפוש... צריך לזכור שמדובר בשנות ה 80 בישראל, לא היה אינטרנט ובחנויות הספרים היה מדף קטן וצדדי עם ספרים אזוטריים, לא רבים. קראתי את כל מה שהצלחתי למצוא באותה תקופה- ספרים על קבלה, ריפוי, פסיכולוגיה...בתיכון הייתי במגמה ביולוגית, להבין את הפלא שהוא גוף האדם, את איך זה עובד, היה הוכחה נוספת לרבדים נסתרים ולפלא הבריאה. זוכרת את עצמי מציירת בעמוד האחרון של כל המחברות. בעיקר מה שלימים אבין שנקרא "מנדלה" ומעין סמל מוזר שחזר על עצמו ששנים אח"כ מצאתי כאחד מהסמלים המרכזיים בקורס רייקי.

איפשהו בגיל 20 יצאתי עם מישהו שסיפר שהוא הולך להשתתף בקורס למדיטציה. הצטרפתי אליו. זוכרת שזה היה הון בשבילי ושאמא שלי אמרה לי "אני מקווה שלא תצטרפי לאיזו כת". גד תיק לימד את הקורס בביתו בכפר סבא. זוכרת שהוא כל הזמן אמר שאין צורך באמונה, רק התמדה בתרגול.
מדיטציה טרנסצנדנטלית מתרגלים בעזרת מנטרה פעמיים ביום כל פעם 20 דקות. העיקרון ברור...כל פעם שאני מודעת שהמיינד נדד למקום כלשהו אני חוזרת להגות את המנטרה שלי. תרגלתי את הטכניקה הזו במשך שנים. הרגשתי שהמדיטציה מנקה אותי מבפנים וזה היה נעים. אחרי תרגול עקבי כמות שעות השינה קטנה, המתח ירד ....במשך הזמן מספיק היה שהייתי מתיישבת ומתחילה בהגייה של המנטרה ומיד הייתי מגיעה למקום הזה, השקט בתוכי.

אחרי הצבא, לא הייתה שאלה, היה ברור שהדבר הבא הוא תואר ראשון. מאות פעמים שמעתי את אמא שלי אומרת "את תלמדי, יהיה לך מקצוע ואת לא תהי תלויה באף אחד". לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד. ידעתי שיש בי כישורי ניהול, שיש בי מנהיגות טבעית ושאני רוצה שהעיסוק שלי יהיה משמעותי ויביא ריפוי.
בחרתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת "בן גוריון" -  "ניהול מערכות בריאות".
זוכרת אותי בתואר מאד מאוכזבת. ציפיתי שהאקדמיה תהיה מקור לחשיבה יצירתית, התפתחות.. בפועל זה היה כמו בתיכון, שוב מקריאים  לנו חומר ומצגות... שוב ללעוס חומר ולהקיא אותו במבחן. 

ערב אחד בשנה השנייה של התואר, אני יושבת בדירה שלי בבאר שבע, לומדת למבחן במקרו כלכלה
ועולה לי ויז'ן  ברור, תמונה מדויקת.
ואני מתחילה לצייר ואני מבינה שמה שאני רוצה זה להקים מרכז לריפוי ולמודעות גופנפש במדבר.
כך אוכל לשלב בין יכולות הניהול, את הרצון שלי להביא ריפוי ואת הנושא שהכי מושך אותי כבר שנים, של מודעות עצמית. יש לי עד היום את הציור ההוא. שנים אח"כ יסתבר שזה דומה להפליא לתכנון של צפריר למתחם. ולמה שהוא היום "לב המדבר".

כשסיימתי את התואר, קיבלתי הצעת עבודה לנהל מרפאה של שירותי בריאות כללית בהרצליה פיתוח.
שכרתי דירה עם שותפים בתל אביב ועבדתי. היו איזה שני דברים שניסיתי לשנות ברמה המחוזית ודי מהר הבנתי שזו מערכת סופר ישנה ומנוונת שיהיה מאד מאד קשה לייצר שינוי ושתכלס אני מרגישה שהגעתי לעבודה פקידותית, שאין לי בה תחושה של הגשמה או מימוש.
ערב אחד מצאתי את עצמי יושבת עם חבר קרוב ופורצת בבכי, אומרת לו "אני לא על השביל שלי וזה בלתי נסבל". התפטרתי וטסתי להודו. על המסע שלי בהודו, אכתוב בפוסט אחר, אבל זה היה מסע מעשיר, מפחיד, משמח, מרגש... מלא הבנות, נוכחות וחופש. חזרתי כשהבנתי שזה לא משנה איפה אהיה בעולם, אני איתי, הכל בכל מקרה בתוכי והבחירה בידיי.

חזרתי לארץ, מוצאת את עצמי אצל ההורים, נלחצת על כסף על עבודה, מוצאת עבודה כקניינית של רשת חנויות. שוכרת דירה בכפר סבא, מרוויחה מעולה, יצאנו, בילינו, קניתי את כל מה שהתחשק לי, היה לי זמן פנוי בשפע ובתוכי ... ריק.ריק. ריק.

מחליטה ללמוד טיפול בפרחי באך, ניסיון שכזה למלא את החלל, את החוסר משמעות.

ואחרי שהקורס נגמר נרשמת באותה מכללה ללימודי רייקי עם אלי נבון.
ושם.. שם נפתח בי משהו. בשבילי זה היה מטורף. יושבת בכיתה פעורת פה בעודי שומעת ורואה מישהו שמדבר את כל מה שידעתי. המשכתי איתו עד למאסטר.

ושם נבטה ההחלטה לשנות.
זה לא החיים שאני רוצה, חזרתי שוב לאותו הגלגל מעבודה לבילויים לשופינג לחברים. ריק.
שוב אני באותה נקודה. 

חזרתי לציור ההוא, לרצון להקים מרכז לסדנאות וריפוי. חברה טובה חיברה ביני לבין שלמה שהם שבשלב ההוא רצה להקים בית לתכנים שהוא העביר, זה נקרא ניגון. היינו קבוצה שליוותה את שלמה, חיפשנו מקום בארץ, העברנו סשנים, היינו בפסטיבלים. בשלב כלשהו הרגשתי שזה לא מדויק ועזבתי.

מה עושים? שוב הנשמה מבקשת לזוז. אני לא על השביל שלי.
חשבתי לטוס לפאצ'ה מאמא, לטיוהר. במקום לנסות להקים כזה מקום, אולי פשוט אצטרף למקום קיים.
אבל הכרתי איזה בחור והתאהבתי ולא רציתי לעזוב את הארץ. אבל גם לא יכולתי להישאר.
נכנסתי לאינטרנט וראיתי שיש באשרם במדבר תוכנית שנקראת WOMP , שבועיים באשרם בהם גם עובדים וגם חווים מדיטציות ועבודת מודעות. ביקשתי חופש מהעבודה ונסעתי.
שבועיים אח"כ חזרתי לכפר סבא, התפטרתי מהעבודה, העברתי את כל התכולה והדברים שהיו לי בדירה למחסן אצל ההורים שלי ועברתי לגור באשרם.
גרתי שם יותר משנה. עד רגע זה אני מרגישה שזו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
אהבתי את החיים בקומונה, אהבתי שהפוקוס של כולנו היה תהליכי מודעות. הרגשתי כל כך נוכחת.
הרגשתי שאני מתפתחת ושאני מוערכת ותורמת וכל כך חופשיה. 
אהבתי שהתכנים הם של מודעות, שאת הניהול וקבלת ההחלטות אנחנו עושים במעגל, שבו כל הקולות שווים.

את צפריר הכרתי באשרם, הוא הגיע לאיזה פסטיבל.. התאהבנו והיה די מדהים לגלות שזה חלום משותף. הציור ההוא, שציירתי בחדר בבאר שבע, דמה להפליא לתוכניות שצפריר כבר הכין.
שנינו רצינו להקים מרכז לסדנאות מודעות - "לב המדבר"
אין ספק שהמסע הזה לא היה קל. זה היה לא פשוט בלשון המעטה.
בנייה עצמית בשיטה לא מוכרת, תקציב מוגבל, אינספור בירוקרטיות מול גופי מדינה לא פשוטים כלל,
שאותגרו עוד יותר מזוג האנשים שעומדים מולם עם אג'נדה שהייתה להם ממש לא ברורה.
וגם סקפטיות של המשפחות שלנו, השכנים…אבל כשיש לך חלום והוא ברור, אז עוברים גם את הקשיים ולומדים מהכישלונות והכל נהיה חלק מהדרך, הדרך שאנחנו נמצאים בה גם היום.
ב 9 שנים האחרונות המתחם מארח סדנאות גוף-נפש וזכינו להגשים את החלום שלנו.

העשור מגיל 30 שלי לגיל 40 היה מאד אינטנסיבי והיה כרוך בהמון Doing. 
בנינו את הבית שלנו בעצמנו, הקמנו את לב המדבר, ובמקביל כדי להתפרנס עבדנו בעבודות נוספות,
וכמובן הבאנו לעולם את שיר ונועם.

סביב גיל 40, כשהעניינים קצת נרגעו, הילדים גדלו, המתחם התחיל לעבוד.. התחלתי לחוות התקפי חרדה שהלכו והתעצמו בתדירות ובמשך. ניסיתי לטפל בזה בכל הדרכים שהכרתי, בכל טיפול אלטרנטיבי שיכולתי למצוא וזה לא עזר. כשהרגשתי שהתפקוד שלי ביומיום נפגע משמעותית, החלטתי לנסות לחזור לקונבנציונלי והתחלתי טיפול עם פסיכולוגית.
בטיפול הבנתי שאיבדתי את עצמי. בים המשימות, המטלות, האחריות...לא זכרתי מה אני אוהבת לעשות, מה אני רוצה, מה משמח אותי... זה היה טיפול מבורך ומשמעותי. הבנתי שהחרדות הן הדרך של הנשמה שלי לומר לי שאני לא על השביל שלי. שאני לא מחוברת אליי, לרצונות שבי. הטיפול הרגיש כמו להסיר מלא שכבות שכיסו את המהות שלי. אותי.
החרדות עברו והגיע רצון לחזור אליי. להבין ולדייק את הצרכים שלי, את החיים שלי.

יום אחד נתקלתי במקרה בווידאו של ארנינה קשתן שבו היא דיברה על תקשורת מקרבת. 
התחלתי לעקוב אחריה ומצאתי את "המצפן". מסלול להתפתחות אישית והכשרת מלווים. 
זו הייתה הזדמנות בשבילי לחזור אליי. להבין את הדפוסים, האמונות, הצרכים שלי וגם לקבל כלים מאד פרקטיים לצאת מתקיעויות, פחדים ודפוסים באופן מודע, מתוך חמלה וקבלה. הגעתי מתוך רצון להעמקה בחיבור לעצמי, הרגשתי לא ממומשת, שאני לא באה לידי ביטוי ,היה בי קושי מאד גדול לקבל בחמלה את עצמי על כל מגוון צרכי . הייתי מלאה בשיפוטיות וביקורת לעצמי ועל העולם.
המצפן הביא לחיי את האפשרות הכל כך מרחיבת לב ונשימה שאין "בסדר" ו"לא בסדר". זה הביא לחיי חמלה קודם כל לעצמי ובהמשך לכל מי שסובב אותי. ההבנה שגם לאחר יש צרכים וגם הם לגיטימיים, היכולת להיכנס לנעליו ולחוות לכמה דקות את המציאות שהוא חווה. היכולת לקחת אחריות על מעשיי אבל לא להתבוסס באשמה, היכולת לבטא ולומר את מה שבאמת חי בתוכי. גם אם הוא יכול להכאיב או לייצר ביקורת... ההבנה שעצם ביטוי הצורך באותנטיות משחרר ומשמח,  ההבנה שיש מלא דרכים ואסטרטגיות לקבל מענה לצרכים.
בסיום ההכשרה הרגשתי כל כך הרבה יותר מחוברת לעצמי, אותנטית, חומלת, נוכחת, קשובה. 

ל non-duality המפגש שלי עם האי- שניות וברוך חולוב הקדשתי פוסט נפרד.
אני לומדת אי- שניות קרוב לשלוש שנים עם ברוך. אחת המתנות המשמעותיות שנתתי לעצמי הייתה ההכרות איתו. ברוך משלב עבודת צל עם ההבנות של ה"אי-שניות". הוא מנגיש את הדבר בצורה ברורה, בגובה העיניים ועם רכות וחמלה אינסופית. מרגישה שבעקבות הלימוד פיתחתי חוסן נפשי והיכולת שלי להתמודד עם אתגרי החיים השתפרה משמעותית. המפגש איתו ודרכו עם ה"אי- שניות" הביא המון שקט וריפוי לחיים שלי.